טיפול בעבירות התעללות בבעלי חיים • הפער בין הרצוי למצוי

מקרי התעללות בבעלי חיים עלו לכותרות לאחרונה, כדאי להכיר את התמונה הרחבה ולדעת: זהו רק קצת הקרחון

שני אירועי התעללות (נוספים) בבעלי חיים עלו השבוע לכותרות. האחד בחיפה, לאחר שלפי החשד, אדם בעט בגורה, השליך עליה חפצים וזרק אותה מחלון ביתו. והשני בבת ים, לאחר שמחזיק בכלב השייך לבת זוגתו היכה אותו נמרצות מספר פעמים בידיו ובאמצעות חפץ, בחלק מהפעמים כשהכלב כפות ופיו חסום.

תושב חיפה חשוד שבעט בכלבה והשליך אותה מהחלון – 8 אוקטובר, 2020

כלב חולץ ע"י המשטרה והשירות הוטרינרי מבית בחיפה | צפו – 7 אוקטובר, 2020

זה רק קצה הקרחון

מדובר במראות קשים, מדירי שינה ובעלי תפוצה ויראלית ברשתות החברתיות, ולא בכדי, אך העובדה העגומה היא, שמקרים אלו מהווים את קצה הקרחון ומקרים מסוג זה וקשים אף מאלו, קורים מדי יום ביומו והרשויות כמעט ולא פועלות למיגור תופעת ההתעללות בכללה.

אז מהי אותה עברה שמתקיימת במקרים כאלה, ומכוח איזה חוק ניתן לשפוט מתעללים? 

בחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ”ד-1994, (להלן: “חוק צב”ח”), ניתן ביטוי להתייחסות של המחוקק ושל הציבור לתופעת ההתעללות וההתאכזרות כלפי בעלי חיים. בין העבירות והעונשים הקבועים לצדם, נקבעו שלוש שנות מאסר למתעלל בבעל חיים וארבע  שנות מאסר למתעלל “תוך גרימת סבל חמור בכוונה”. 

סעיף 2(א) לחוק קובע איסור מסגרת, האוסר לצער בעל חיים: “לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי”.

“מופע היאבקות”

בהלכת “חמת גדר” הוגדרו היסודות המשותפים לאיסורים. במסגרת אותו הליך שהגיע לפתחו של בית משפט העליון, הגישה עמותת ‘תנו לחיות לחיות’ בקשה למתן צו מניעה מכוח חוק צב”ח, נגד מופע “היאבקות” בין אדם לתנין, שהוצג לקהל הנופשים בחמת גדר וכלל משיכת ראשו של התנין כלפי מעלה, היפוכו על גבו והפעלת לחץ על לסתותיו.

שופט ביהמ”ש העליון דאז, משאל חשין ז”ל, קבע מהם אותם שלושת היסודות המשותפים לאיסורים בסעיף ההתעללות וביניהם יסוד נפשי שהינו מודעות… “לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה…”, היסוד העובדתי – סבלו הפיזי או הנפשי של בעל החיים: הובהר כי “די בכאב או בסבל – לאו דווקא בדרגה גבוהה במיוחד” והיסוד המשפטי – הנורמטיבי שהוא הצידוק הנדרש למעשה.

 אז יש לנו חוק מתקדם יחסית, בהשוואה למדינות אחרות בעולם, ויש הלכה משפטית מפורטת שקובעת מתי מעשה או מחדל יחשבו התעללות בבעל חיים. אז למה אנחנו שומעים על עוד ועוד מקרים מסוג זה וקיימת תחושה בציבור ש”איש הישר בעיניו יעשה”?

עונשים מגוחכים

הסיבה נעוצה בגורמי האכיפה, שלא מתאמצים לחקור ולקדם תיקים, והחשיבות המועטה שניתנת לתיקים מסוג זה וגם, במערכת בתי המשפט. בתיקים בהם כבר מוגשים כתבי אישום ואף ימצאו הנאשמים אשמים בהתעללות בבעלי חיים, נקבעים עונשים מגוחכים שאין בהם משום הרתעה חברתית ואני אסביר: 

מאות תלונות נסגרות מידי שנה

חוק צער בעלי חיים מאפשר לגורמי האכיפה שורה של פעולות ענפות כדי לחקור את החשודים, וביניהן את הסמכות לחקור כל אדם הקשור לעבירה או שעשויות להיות לו ידיעות הנוגעות אליה, לתפוס כל חפץ הקשור לעבירה, לבקש מבית המשפט צו חיפוש וכדומה, ואולם, מבין מאות תלונות שמוגשות מדי שנה בתחנות המשטרה השונות, ניתן לספור בודדות, אשר מבשילות בסופו של דבר לכדי כתבי אישום, כאשר סיבת הסגירה תהא במסגרת אותם מאות תלונות לרוב “חוסר ראיות”. 

את היחס, או יותר נכון – היעדר היחס והמשקל שניתנים לאכיפת נושא צער בעלי חיים, ניתן לראות בדוגמה שמבהירה היטב את עמדת המשטרה בעניין: בתקופת כהונתו של יצחק אהרונוביץ’ כשר לבטחון פנים (2009-2015) ובחסותו, הוקמו על ידי עמותת משמר בעלי החיים, (כותבת הטור שימשה יועצת משפטית של העמותה במשך מספר שנים), יחידות מתנדבים במשטרה, שטיפלו בכל נושא ההתעללות בבעלי חיים. 

העמותה הקימה יחידות בתחנות משטרה באזור השרון והמרכז ובשלב מסוים הציעה למשטרה להקים יחידה מחוזית במחוז תל אביב. המשטרה קבעה נהלים ייעודיים לנושא, אך לא הסכימה לתקן תקנות ספציפיות בפקודת המשטרה, מה שאפשר למשטרה לבטל את הנהלים מיד אחרי שאהרונוביץ’ הוחלף ולסגור את היחידות האלה. 

בתחתית סדר החשיבות

רבים לא יודעים, אך המשטרה סוברנית להחליט באילו מקרים היא תטפל, והתעללות בבעלי חיים מתועדפת בתחתית סדר החשיבות ומסווגת תחת עברות של “איכות חיים”. היועצים המשפטיים של המשטרה הערימו קשיים על הפעילות, מתוך חשש שהקמת יחידה ייעודית לטיפול בעבירות נגד בעלי חיים היא מדרון חלקלק להקמת יחידות ייעודיות נוספות. 

לצערנו, המשטרה רואה הכול בפריזמה מצומצמת ועושה את המינימום הדרוש בנושא עבירות על חוק צער בעלי חיים ובעיקר מטילה את האחריות בתחום על גורמי אכיפה אחרים כמו משרד החקלאות ווטרינרים עירוניים.

למרות ההנחיה – שום דבר לא השתנה

כאשר מדובר כבר במקרים שהבשילו לכתבי אישום ואף בית המשפט הרשיע במסגרת הכרעת הדין את הנאשם ומצא אותו אשם בעברה על חוק צער בעלי חיים, אזי מושתים במסגרת גזרי הדין, עונשים מגוחכים בהם עבודות שירות, קנסות ופיצויים ומאסר על תנאי.  

לאור הענישה הרפה בדמות עונשי מאסר המומרים לעבודות שירות, עונשי מאסר על תנאי ומיני קנסות ופיצויים, הנחה בשנת 2012 היועץ המשפטי בזמנו מר יהודה וינשטיין, את גורמי התביעה האמונים על הגשת כתבי אישום בתיקים מסוג זה (התביעה המשטרתית, הפרקליטות, המשרד להגנת הסביבה ומשרד החקלאות) לבקש מבתי המשפט להתחיל להשית על המורשעים בעבירות מסוג זה, עונשי מאסר בפועל, שישקפו את חומרת עבירות ההתעללות בבעלי חיים חסרי הישע, אך לצערנו, למרות ההנחיה, המצב בשנת 2020 לא השתנה ובכל שנה מוגשים במקרה הטוב כתבי אישום בודדים.

רק אחרי שמופצים סרטונים ויראליים…

יוצא איפה, כי התיקים הבודדים המקודמים, הינם מקרים שמקודמים ע”י הגורמים הרלוונטיים באופן פופוליסטי, בהם קיימות ראיות על מגש של פלטינה בדמות סרטונים המתעדים אירועים שמצטלמים בצורה קשה (לצורך העניין כלב מורעב ופצוע שאינו מקבל טיפול רפואי במשך זמן רב, סובל לעיתים לא פחות, מכלב שמקבל מכות) ורק לאחר שההמון הזועם (ובצדק) משתף את התכנים הקשים הללו באופן ויראלי ברשתות החברתיות ובווטסאפים ולאחר התערבות של ידוענים בתחום, רק אז, לפתע, המשטרה עוצרת את החשוד, מבקשת הארכת מעצר עד תום ההליכים ובד בבד מוגש כתב אישום לאלתר.

אות קלון על החברה כולה

העונש המרבי הקבוע בחוק צב”ח הינו מבין העונשים “הקשים”, באופן יחסי כמובן, הקבועים בעולם לעבירות מסוג זה, אך אין לו כל משמעות אם השופטים היושבים בדין, כמעט אינם עושים בו שימוש. ההתעללות בבעלי חיים הינה נוראית כשלעצמה, וממיתה קלון מוסרי על חברה המאפשרת הישנותם של מקרים מסוג זה.

מעבר לכך, הוכח זה מכבר, שיש קשר הדוק בין התעללות בבעלי חיים לפשיעה וביצוע עבירות בתחום הפגיעה בנפש כנגד בני אדם. לפיכך, טוב היה אם משטרת ישראל וגורמי האכיפה הרלוונטיים, היו מגישים יותר כתבי אישום בנושא, ושופטי ישראל היו ממצים את הדין בנושא זה, ומתחילים להושיב את המורשעים בדין מאחורי סורג ובריח בהתאם לעונש המרבי הקבוע בחוק.   

חוק שאינו נאכף חשוב כאות מתה ואינו מהווה כל הרתעה בפני פורעי חוק

הכותבת, סיון רובין נוה, היא עו”ד לזכויות בעלי חיים