לא אחת מתעוררת סיטואציה, בה נטען כי כלב גרם לפגיעת גוף לצד שלישי (לאדם אחר ואף לכלב אחר). הטענות השכיחות ביותר מסוג זה הן, כי הכלב נשך או שרט.אולם, יכולות לעלות טענות נוספות בדבר פגיעה ישירה (לדוגמא במקרה בו הכלב קפץ והדף ארצה את הניזוק) ואף בדבר פגיעה עקיפה (לדוגמא במקרה של נפילה שנגרמה כתוצאה מאיבוד עשתונות, לאחר שכלב דהר לכיוון הניזוק). במאמר זה אסקור מהם אותם שלושת הפרמטרים,אותם צריך להוכיח הניזוק, לשם קבלת הפיצוי המבוקש על ידו בגין פגיעתו הנטענת.
האם מי שמכוונת אליו דרישת הפיצוי הינו אחראי על מעשיו של הכלב על פי חוק?
על פי החוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג-2002, כל אדם אשר מחזיק בכלב,שגילו עולה על 3 חודשים,חייב לקבל מאת הוטרינר של הרשות בתחומה הוא מתגורר דרך קבע, רישיון בר תוקף לשם החזקתו. לאחר קבלת הרישיון יחשב המחזיק כבעלים הרישמי של הכלב.
ואולם יודגש כי אי פניה לוטרינר הרשותי לשם קבלת רישיון, (על אחת כמה וכמה סירוב הוטרינר הרשותי למתן רישיון או ביטולו) אינה פוטרת את המחזיק בכלב (מחזיק הקבע ועל פי חוקים מסויימים אף את המחזיק הארעי) מחובותיו הקיימים על פי כל פקודה וחוק.
על פי פקודת הנזיקין, היא הפקודה הרלוונטית בעניינו של מאמר זה, החבות לפצות את הניזוק כתוצאה ממעשיו של כלב, מיוחסת הן לבעליו הרישמי של הכלב (כלומר מי שרשם את הכלב כדין על שמו) והן למי שמחזיק בכלב דרך קבע.
השאלה מיהו המחזיק בכלב, נגזרת ממספר פרמטרים ובהם מידת השייכות, הקרבה והפיקוח – הקיימת או שצריכה להתקיים – בין מי שנטען כי הוא מחזיק בכלב לבין הכלב.
יודגש כי הפסיקה קבעה זה מכבר,כי בעל חיים אינו יכול להיות צד להליך משפטי ואין לו זכות עמידה בבית המשפט ולפיכך במקרה של פגיעה, הניזוק לא יוכל כמובן לתבוע את הכלב עצמו ויהא עליו לתבוע את האדם שאחראי עליו על פי החוק.
המסגרת החקיקתית קובעת כי אחריות הבעלים/ מחזיק הקבע למעשיו של הכלב הינה אוטומטית וזאת למעט 3 הגנות המנויות בפקודה.
סעיף 41 א' לפקודת הנזיקין קובע כי הבעלים או מחזיק הקבע, אחראים כמעט באופן מוחלט לפצות את מי שניזוק מפגיעת כלבם, אפילו במקרים בהם הנ"ל לא התרשלו בהחזקתו. משמע, שבמקרים מסוג זה אין על הניזוק להוכיח את יסודות הרשלנות הקלאסיים (קרי שהבעלים/המחזיק, הפר את חובת הזהירות הכללית והקונקרטית כלפי הניזוק) ועל מנת להטיל חבות עקרונית לפיצוי הנפגע,די בכך,שתוכח עצם הבעלות בכלב וכן,עצם קרות האירוע כפי המתואר ע"י הניזוק.
המשמעות האופרטיבית של הדברים,הינה,שאף אם נהגתם כשורה,הלכתם עם הכלב כשהוא אסור ברצועה כחוק (ואף זמם בקשר לכלבים המוגדרים כמסוכנים אשר מחויבים בזמם על פי חוק), ואף אם לפתע בשל מאורע שלא יכולתם לצפות, רצועת הכלב נשמטה מידכם והכלב רץ לכיוונו של אדם אחר, הפילו ארצה באופן אקטיבי ואף רק אם נבהל וכתוצאה מכך נפל ו/או נשכו וגרם לו לנזקים, יהא עליכם לפצות אותו בגין אותה פגיעה.
אך למרות ובשל הקביעה הנוקשה הנ"ל, הפקודה קבעה בסעיף 41 ב', 3 הגנות שבהתקיים לפחות אחת מהן, הבעלים/ מחזיק הקבע בכלב, יהא פטור מחבותו העקרונית לפצות את הניזוק והן:
(1) התגרות של הניזוק בכלב;
(2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו;
(3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים.
יובהר כי במקרה דנן חל הכלל של היפוך נטל ההוכחה. משמעות הדבר שלהבדיל מתביעות אזרחיות "רגילות" בהן נטל השכנוע חל על התובע, הרי שכאן, לאחר שהתובע יוכיח כאמור תנאי סף מינימאלים (בעלות/ החזקת הקבע של הנתבע בכלב וקיומו של אירוע כפי המתואר על ידו), על הנתבע יהא להוכיח כי הוא אינו חייב לפצות את התובע בשל אחת או יותר מההגנות הנ"ל. בשל העובדה הזו, קיימת חשיבות רבה בקבלת יעוץ משפטי ו/או ייצוג בעת משא ומתן טרם הגעה לערכאה משפטית, כל שכן לאחר הגשת תביעה בפועל נגד הבעלים/ מחזיק הקבע בכלב.
ישנם מקרים מובהקים בהם אין ספק כי המחזיק בכלב, זכאי לאחת ההגנות הנ"ל וזאת לדוגמא במקרים בהם הניזוק: התעלל בכלב קודם לתקיפה (התגרות), החל בתגרה עם הבעלים (תקיפת הבעלים) או פרץ לבית הבעלים (הסגת גבול).
ואולם, יש מקרים שאינם חד משמעיים. למשל מקום בו בעל מקצוע או שכן נכנס לחצר, קטין עבר את גדר החצר על מנת להוציא כדור, ליטוף הכלב חרף העובדה שהבעלים ביקש מפורשות בסמוך לתקיפה לא להתקרב לכלב וכו'.
במקרים מסוג זה, הרבה פעמים הבעלים/ המחזיק אומנם לא יהא פטור מחבותו העקרונית כלפי הניזוק, אך לאור נסיבות המקרה, בית המשפט בהחלט יכול לקחת בחשבון את "אשמו התורם" של הניזוק לפגיעה, שהתבטא בחוסר זהירות מצידו , דבר שתרם לנזק באופן המצדיק את הפחתת הפיצוי בהתאם.
גובה הפיצוי הנדרש - נגזרת של הוכחת הנזק
באם יוחלט עקרונית כי על הבעלים/המחזיק לפצות את הניזוק, אזי,הפרמטר השלישי והאחרון אותו יצטרך להוכיח הניזוק הוא את הנזק לו הוא טוען וזאת בין השאר באמצעות צירוף חוות דעת רפואית, קבלות וכל אסמכתא אחרת המוכיחה את טענותיו.
לצערי, לא אחת נתקלתי במקרים בהם הצד הטוען לנזק,טוען טענות מופרזות ואף מופרכות, בכדי לנקום בבעליו של הכלב או על מנת "לעשות כסף קל",זאת, תוך ניצול החוק המגמתי המטיל אחריות כבדה ביותר על בעלי הכלב. אנשים רבים פנו אלי לאחר שעקב אירועים פעוטים, שלא כללו מגע בין הכלב למתלונן, לחץ עליהם המתלונן לשלם לו סכומים מופרכים של עשרות אלפי שקלים ואף הרבה יותר.כל זאת, רק על מנת שלא ייגש למשרד הבריאות ויגיש תלונה כוזבת בדבר נשיכה שלא ארעה מעולם או יתבע את בעלי הכלב בבית המשפט על נזקים שנגרמו לו כביכול. מקרים מסוג זה מהווים סחיטה לכל דבר, אך ניתן להתמודד גם עימם בדרך משפטית.
בשל כלל האמור במאמר זה ובשל העובדה שפיצוי עבור נזקי גוף הנגרמים ממקרים מסוג זה, יכולים להגיע למאות אלפי ₪ ואף למעלה ממיליון ₪ , יכול הבעלים ובפרט בעלים של כלבים מועדים (כלומר כלבים בעלי אופי אגריסיבי או מרץ רב), להכין עצמם "ליום סגריר" ולתאבזר בביטוח "צד שלישי". ישנן פוליסות אשר מכסות את הבעלים כמעט בכל סיטואציה, (גם במקרים בהם הכלב היה משוחרר וללא זמם, כנדרש בחוק).
